ספר מצוות קטן קפ״ז:א׳-ב׳

מהדורה: עמודי הגולה, קאפוסט תק"פ

« ספר מצוות קטן קפ״ו ספר מצוות קטן קפ״ח »

1 ספר מצוות קטן פתח ↗

שלא לגרש אנוסתו דכתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו. דברים כב

1 ספר המצוות פתח ↗

הזהיר האונס שלא לגרש אנוסתו. והוא אמרו לא יוכל שלחה כל ימיו, וזה הלאו כבר קדמו עשה והוא אמרו ולו תהיה לאשה. וכן בארו בגמרא ממכות דף ט"ו שזה לאו קדמו עשה. ושם אמרו האונס שגרש אנוסתו ומתה קודם שהחזירה או נשאת לזולתו לוקה שהוא לא קיים עשה שבה כמו שהוא השרש אצלנו קיימו ולא קיימו. והתבארו משפטי מצוה זו בשלישי וברביעי ממכות. שם, נשים הלכות נערה בתולה פ"ג:

1 משנה תורה, הלכות נערה בתולה פתח ↗

מִי שֶׁפִּתָּה בְּתוּלָה קוֹנְסִין אוֹתוֹ מִשְׁקַל חֲמִשִּׁים סְלָעִים שֶׁל כֶּסֶף מְזֻקָּק וְהוּא הַנִּקְרָא קְנָס. וְכֵן אִם אָנַס אוֹתָהּ. וּקְנָס זֶה מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר דברים כב כט "וְנָתַן הָאִישׁ הַשּׁוֹכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה חֲמִשִּׁים כֶּסֶף": וְאֵי זֶה הוּא מְפַתֶּה וְאֵי זֶה הוּא אוֹנֵס. מְפַתֶּה לִרְצוֹנָהּ. אוֹנֵס שֶׁבָּא עָלֶיהָ בְּעַל כָּרְחָהּ. כָּל הַנִּבְעֶלֶת בַּשָּׂדֶה הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת אֲנוּסָה וְדָנִין אוֹתָהּ בְּדִין אֲנוּסָה עַד שֶׁיָּעִידוּ הָעֵדִים שֶׁבִּרְצוֹנָהּ נִבְעֲלָה. וְכָל הַנִּבְעֶלֶת בָּעִיר הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת מְפֻתָּה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא זָעֲקָה עַד שֶׁיָּעִידוּ הָעֵדִים שֶׁהִיא אֲנוּסָה, כְּגוֹן שֶׁשָּׁלַף לָהּ חֶרֶב וְאָמַר לָהּ אִם תִּזְעֲקִי אֶהֱרֹג אוֹתָךְ: הַמְפֻתָּה שֶׁלֹּא רָצְתָה לְהִנָּשֵׂא לַמְפַתֶּה. אוֹ שֶׁלֹּא רָצָה אָבִיהָ לִתְּנָהּ לוֹ. אוֹ שֶׁלֹּא רָצָה הוּא לִכְנֹס. הֲרֵי זֶה נוֹתֵן קְנָס וְהוֹלֵךְ וְאֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לִכְנֹס. וְאִם רָצוּ וּכְנָסָהּ אֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס אֶלָּא כּוֹתֵב לָהּ כְּתֻבָּה כִּשְׁאָר הַבְּתוּלוֹת. אֲבָל הָאֲנוּסָה שֶׁלֹּא רָצְתָה הִיא אוֹ אָבִיהָ לְהִנָּשֵׂא לְאוֹנֵס הָרְשׁוּת בְּיָדָם וְנוֹתֵן קְנָס וְהוֹלֵךְ. רָצְתָה הִיא וְאָבִיהָ וְלֹא רָצָה הוּא כּוֹפִין אוֹתוֹ וְכוֹנֵס וְנוֹתֵן קְנָס שֶׁנֶּאֱמַר דברים כב כט "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה" הֲרֵי זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה. אֲפִלּוּ הִיא חִגֶּרֶת אוֹ סוּמָא אוֹ מְצֹרַעַת כּוֹפִין אוֹתוֹ לִכְנֹס וְאֵינוֹ מוֹצִיא לִרְצוֹנוֹ לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר דברים כב יט "לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו" הֲרֵי זוֹ מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה: וְאֵין לָהּ כְּתֻבָּה שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ חֲכָמִים כְּתֻבָּה לְאִשָּׁה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ וְזֶה אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאָהּ: הָיְתָה אֲנוּסָה זוֹ אֲסוּרָה עָלָיו אֲפִלּוּ מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה וַאֲפִלּוּ שְׁנִיָּה הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂאֶנָּה. וְכֵן אִם נִמְצָא בָּהּ דְּבַר זִמָּה אַחַר שֶׁכָּנַס הֲרֵי זֶה יְגָרְשֶׁנָהּ שֶׁנֶּאֱמַר דברים כב כט "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה". אִשָּׁה הָרְאוּיָה לוֹ: כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁאָנַס בְּתוּלָה אוֹ שֶׁפִּתָּה אוֹתָהּ הֲרֵי זֶה לֹא יִכְנֹס מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְצֻוֶּה לִקַּח אֶת הַבְּתוּלָה וּבְשָׁעָה שֶׁיִּשָּׂא זוֹ אֵינָהּ בְּתוּלָה. וְאִם כָּנַס יוֹצִיא בְּגֵט: אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר בְּאוֹנֵס דברים כב יט "לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ" כֵּיוָן שֶׁקְּדָמוֹ עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר דברים כב כט "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה" הֲרֵי זֶה נִתְּקוֹ לַעֲשֵׂה וְנִמְצֵאת זוֹ מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנִּתְּקָהּ לַעֲשֵׂה שֶׁאֵין לוֹקִין עָלֶיהָ אֶלָּא אִם לֹא קִיֵּם עֲשֵׂה שֶׁבָּהּ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת סַנְהֶדְרִין. לְפִיכָךְ הָאוֹנֵס שֶׁעָבַר וְגֵרֵשׁ כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהַחֲזִיר וְאֵינוֹ לוֹקֶה. מֵתָה גְּרוּשָׁתוֹ קֹדֶם שֶׁיַּחְזִירֶנָּה אוֹ נִתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר אוֹ שֶׁהָיָה כֹּהֵן שֶׁאָסוּר בִּגְרוּשָׁה הֲרֵי זֶה לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי עָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְקַיֵּם עֲשֵׂה שֶׁבָּהּ: אֵין הָאוֹנֵס אוֹ הַמְפַתֶּה חַיָּב בִּקְנָס עַד שֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ כְּדַרְכָּהּ וּבְעֵדִים וְאֵינוֹ צָרִיךְ הַתְרָאָה. וּמֵאֵימָתַי יִהְיֶה לַבַּת קְנָס. מֵאַחַר שָׁלשׁ שָׁנִים גְּמוּרוֹת עַד שֶׁתִּבְגֹּר. נִבְעֲלָה בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ שָׁנִים אֵין בִּיאָתָהּ בִּיאָה. בָּא עָלֶיהָ מִשֶּׁבָּגְרָה אֵין לָהּ קְנָס שֶׁנֶּאֱמַר דברים כב כח "נַעֲרָה בְתוּלָה" לֹא הַבּוֹגֶרֶת: וְאַחַת שֶׁיֵּשׁ לָהּ אָב וְאַחַת שֶׁאֵין לָהּ אָב יֵשׁ לָהּ קְנָס. וְאֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶן קְנָס. הַבּוֹגֶרֶת וְהַמְמָאֶנֶת וְהָאַיְלוֹנִית וְהַשּׁוֹטָה וְהַחֵרֶשֶׁת. וּמִי שֶׁיָּצָא עָלֶיהָ שֵׁם רַע בְּיַלְדוּתָהּ וּבָאוּ שְׁנַיִם וְהֵעִידוּ שֶׁתָּבְעָה אוֹתָן לִזְנוֹת עִמָּהּ. וְהַמְגֹרֶשֶׁת מִן הַנִּשּׂוּאִין וַעֲדַיִן הִיא נַעֲרָה בְּתוּלָה. אֲבָל הַמְגֹרֶשֶׁת מִן הָאֵרוּסִין אִם נֶאֶנְסָה יֵשׁ לָהּ קְנָס וּקְנָסָהּ לְעַצְמָהּ. וְאִם נִתְפַּתְּתָה אֵין לָהּ קְנָס: הַגִּיֹּרֶת וְהַשְּׁבוּיָה וְהַמְשֻׁחְרֶרֶת אִם נִתְגַּיְּרָה וְנִפְדֵית וְנִשְׁתַּחְרְרָה וְהִיא בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים אוֹ פָּחוֹת יֵשׁ לָהּ קְנָס. וְאִם הָיְתָה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד כְּשֶׁנִּתְגַּיְּרָה אוֹ כְּשֶׁנִּפְדֵּית אוֹ כְּשֶׁנִּשְׁתַּחְרְרָה אֵין לָהּ קְנָס הוֹאִיל וּבִיאָתָן בִּיאָה הֲרֵי הֵן כִּבְעוּלוֹת: הָיְתָה בְּתוּלָה זוֹ אֲסוּרָה עַל הָאוֹנֵס אוֹ הַמְפַתֶּה אִם הָיְתָה אַחַת מֵחַיָּבֵי כְּרֵתוֹת כְּגוֹן אֲחוֹתוֹ אוֹ דּוֹדָתוֹ וְהַנִּדָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אוֹ שֶׁהָיְתָה מֵחַיָּבֵי לָאוִין אִם הִתְרוּ בּוֹ הֲרֵי זֶה לוֹקֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס שֶׁאֵין אָדָם לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם. וְאִם לֹא הָיְתָה שָׁם הַתְרָאָה הוֹאִיל וְאֵינוֹ חַיָּב מַלְקוֹת הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם קְנָס: הָיְתָה מֵחַיָּבֵי עֲשֵׂה אוֹ שְׁנִיָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁאֲסוּרָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. בֵּין הִתְרוּ בּוֹ בֵּין לֹא הִתְרוּ בּוֹ חַיָּב בִּקְנָס שֶׁאֵין כָּאן מַלְקוֹת: הָיְתָה מֵחַיָּבֵי מִיתַת בֵּית דִּין כְּגוֹן בִּתּוֹ וְאֵשֶׁת בְּנוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בֵּין הִתְרוּ בּוֹ בֵּין לֹא הִתְרוּ בּוֹ פָּטוּר מִן הַקְּנָס שֶׁנֶּאֱמַר שמות כא כב "וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ" הָא אִם הָיָה שָׁם אָסוֹן אֵין שָׁם עֹנֶשׁ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֲרִיגַת הָאִשָּׁה בִּשְׁגָגָה שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְכַּוְּנוּ לָהּ שֶׁנֶּאֱמַר שמות כא כב "כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה" הָא לָמַדְתָּ שֶׁלֹּא חִלֵּק הַכָּתוּב בְּאָסוֹן בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד לְפָטְרוֹ מִן הַתַּשְׁלוּמִין. וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר ויקרא כד יח "מַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה" ויקרא כד כא "וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת" מָה מַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה לֹא חִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד לְחַיְּבוֹ בְּתַשְׁלוּמִין אַף מַכֵּה נֶפֶשׁ אָדָם לֹא חִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד לְפָטְרוֹ מִן הַתַּשְׁלוּמִין: וְכֵן הַדִּין לְכָל עֲבֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִיתַת בֵּית דִּין שֶׁאֵין בָּהּ תַּשְׁלוּמִין: בָּא עָלֶיהָ וּמֵתָה הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַקְּנָס שֶׁנֶּאֱמַר דברים כב כט "וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה" לֹא לַאֲבִי הַמֵּתָה. וְהוּא שֶׁתָּמוּת קֹדֶם שֶׁתַּעֲמֹד בַּדִּין:

2 ברית משה פתח ↗

כבר א בארנו כו'. גם כאן צ"ט דמדוע לא התחיל רבינו ז"ל את המל"ת במלת שלא והשאר מוני מצות ז"ל באמת התחילו כבשאר מל"ת הסה"מ מל"ת שנ"ח הסמ"ק סי' קפ"ז החינוך העי"מ האה"מ ומצה"ש מצ' תקנ"ח ותו ק"ל מדוע דיבר רבינו כלל מהמ"ע של המל"ת זו כאן הלא מנה אותה בפ"ע, ונ"ל בס"ד כיון דלא יכל"ל לא יוכל לשלחה כל ימיו עד דלא ידעינן מהעשה שכופין אותו לכנוס דמקודם צריך ליקח אותה ואח"כ יכל"ל דלא יוכל לשלחה כמו שאי' בתורה פ' תצא פכ"ב פכ"ט דמתחילה כתיב ולו תהיה לאשה ואח"כ כתיב לא יוכל לשלחה וא"כ י"ל כיון דהרמב"ם בסה"מ מנה את העשין תחלה וגם הסמ"ק סי' קפ"ב כתב מתחילה את העשה ולו תהי' לאשה וכ"כ השאר מוני מצות הנ"ל וכיון שכבר ידעינן דכופין אותו לכנוס ע"כ נקטו שפיר גם את המל"ת זו בלשון שנקטו את השאר מל"ת כיון דלא צריכי לדבר מתחלה מהעשה שלה אבל רבינו דמנה את הל"ת תחלה מהטעם שכתבנו במל"ת ב' מחודש ג' ע"כ לא יוכל לדבר מהל"ת זו עד שכ' תחילה את העשה שלה דכופין אותו לכנוס וע"כ לא התחיל את המל"ת זו במלת שלא כמובן:

1 רמב"ם הלכות נערה בתולה פ"ג: סמ"ג לאוין סימן פ"ד טור א"ה סימן קעו:

2 שלא לגרש אנוסתו דכתיב דברים כ״ב:י״ט-כ׳ לא יוכל לשלחה כל ימיו ואם עבר וגירש אם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר ואם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה:

1 טור פתח ↗

הלכות אונס ומפתה המפתה או מאנס בתולת ישראל קונסין אותו נ' סלעים כסף בין אם היתה בת גדול שבישראל או בת קטן שבישראל ואיזהו מפתה ואיזהו מאנס מפתה לרצונה מאנס שלא לרצונה וכתב הרמב"ם כל הנבעלה בשדה היא בחזקת אנוסה ודנין בו דין אונס עד שיעידו עדים שלרצונה נבעלה וכל הנבעלת בעיר היא בחזקת מפותה מפני שלא צעקה עד שיעידו שהיתה אנוסה כגון ששלף חרבו ואמר לה אם תצעק אני אהרוג אותך וכתב הראב"ד חזקה זו איני יודע מה תועלת יש בה אם יש עדים יבאו ויעידו ואם אין עדים אין שם קנס ואם לענין שלשה דברים אם יש טענה ביניהם כלל גדול בדין המע"ה והעיר והשדה שווים הם דין נ' סלעים הם הם קנס על המעשה הרע שעשה אבל מלבד זה צריך ליתן לה במפותה בושת ופגם אבל לא צער שאין למפותה צער ובאנוסה שיש לה צער צער ובושת ופגם ואלו אינן שוין בכל אדם אלא הכל לפי מה שהוא בושת הכל לפי המבייש והמתבייש שאינו דומה המבייש נערה חשובה ממשפחה מיוחסת למבייש בזויה וענייה ואינו דומה המתבייש מאדם חשוב למתבייש מאדם בזוי ונקלה לפ"ז רואין ב"ד מעלתו למעלתה ושמין כמה היה נותן אביה ומשפחתה ולא יארע להם דבר זה מאדם זה וכמוהו יתן לו. פגם רואין כמה שוה פחות ממה שהיתה שוה תחלה ושמין אותה כשפחה הנמכרת בשוק לפי יפיה ולפי משפחתה כיצד מי שיש לו עבד שחשוב בעיניו וחביב עליו עד שירצה להשיאו אשה יפה ומיוחסת כזאת כמה יוסיף ליתן לה כשהיא בתולה מבעולה. צער רואין לפי קטנו וקטנותה ולפי בריאותה כמה נצטערה וכן יתן מותר על חמשים של קנס וקונסין המאנס שצריך לישא אותה אפילו היא חגרת או סומא ואינו רשאי להוציאה לעולם אלא לרצונה לפיכך א"צ לכתוב לה כתובה ואם עבר והוציא כופין אותו להחזירה דה"ל לאו הניתק לעשה דכתיב ולו תהיה לאשה אע"ג דכתיב קודם לא יוכל לשלחה כל ימיו הכי פירושו לא יוכל לשלחה שילוחים שתהיה בה כל ימיו אלא יחזירנה לפיכך אם עבר וגירש כופין אותו להחזירה ואינו לוקה מתה גרושתו קודם שיחזירנה או שנתקדשה לאחר או שהוא כהן שאסור בגרושה הרי זה לוקה שהרי עבר על לא תעשה ואין יכול לקיים עשה שבה ומיהו אם היא אסורה לו אפילו אינה אלא חייבי לאוין ועשה או אפילו שנייה דרבנן א"צ לישא אותה וכן אם נשאה ומצא בה ערות דבר יכול לגרשה ואם היא או אביה אינם חפצים שישא אותה יכולין לעכב אבל הוא אינו יכול לעכב בד"א במאנס אבל במפתה בין הוא או היא או אביה יכולין לעכב הנישואין ואם כנס המפתה אינו נותן נ' כסף אלא נותן לאביה בשת ופגם וכותב לה כתובה כמו לשאר הבתולות אבל מאנס אף על פי שכונסה צריך ליתן מיד הקנס ובושת צער ופגם ומיהו אם מת או מוציאה לרצונה א"צ ליתן לה כתובה שכסף קנסה יוציא בכתובתה כתב הרמב"ם אין האונס והמפתה חייב בקנס עד שיבא עליה כדרכה ובעדים וא"צ התראה באו עליה שנים אחד כדרכה ואחד שלא כדרכה אם הראשון בא עליה שלא כדרכה חייב בבושת ופגם ולא בקנס ואם הוא האחרון אינו חייב אלא בבושת שכבר נפגמה וזה שבא עליה כדרכה בין הראשון או אחרון חייב בקנס ובשאר הדברים אבל אין בושת ופגם של בת שלא נבעלה כלל כבושת ופגם של זו שנבעלה שלא כדרכה ע"כ. וא"א הרא"ש ז"ל כתב שחייב בקנס אפי' שלא כדרכה ואם באו עליה הרבה זה אחר זה שלא כדרכה כולם חייבים בקנס וכן כתב הראב"ד מאימתי יש לה קנס משתהיה בת ג' שנים ויום אחד עד שתבגר בין אם יש לה אב או אין לה אב אבל קודם ג' שנים ולאחר שתבגר אין לה ור"ח פסק שאין קנס לקטנה אלא משנעשית נערה עד שתבגר וא"א הרא"ש ז"ל הסכים לסברא ראשונה גיורת ושבויה ושפחה שנתגיירו ונפדו ונשתחררו בת ג' שנים או פחות יש להן קנס ואם נתגיירו או נפדו או נשתחררו מבת ג' שנים ולמעלה אין להן קנס נתארסה ונתגרשה מן האירוסין יש להם קנס נתגרשה מן הנישואין אע"פ שהיא בתולה כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה אין לה קנס מי שיצא עליה שם רע כגון שבאו שנים והעידו עליה שתבעתם לזנות אין לה קנס אבל בשביל קול בעלמא על ש"ר שיצא עליה אינה מפסדת הקנס הבא על אסורה לו באיסור לאו כגון ממזרת נתינה וכותית או באיסור כרת כגון אחותו ואחות אביו ואחות אמו ואשת אחיו ואשת אחי אביו ונדה אם התרו בו לוקה ואינו משלם שאין אדם לוקה ומשלם ואם לא התרו בו משלם כיון שאינו חייב מלקות ואם בא על חייבי עשה או שנייה משלם לעולם כיון שאין בהן מלקות ואם בא על חייבי מיתות ב"ד כגון בתו ובת בתו ובת בנו בת אשתו בת בנה בת בתה אע"פ שלא התרו בו פטור מן הקנס כתב הרמב"ם הממאנת והבוגרת והאיילונית החרשת ושוטה אין להם קנס ולא נהירא שהרי הוא פסק כרבנן שקטנה יש לה קנס והאיילונית דינה כקטנה עד שתהיה בת כ' שנה ומשם ואילך דינה כבוגרת שמקטנותה יוצאת לבגר וכן בחרשת ושוטה השיג עליו הראב"ד וכתב יש לה קנס וכ"כ הרמ"ה ואפילו למוכת עץ ומדברי ר"י יראה שאין קנס לחרשת ושוטה ולא למוכת עץ כתב הרמב"ם כל בת שיש לה קנס יש לה בושת ופגם ואם היתה אנוסה יש לה צער וכל בת שאין לה קנס אין לה בושת ולא פגם אם נתפתתה וכן אם נאנסה חוץ מבוגרת וממאנת וחרשת ושוטה כיצד האונס את הבוגרת ואת הממאנת אף על פי שאין להן קנס יש להן בושת ופגם וצער והאונס השוטה והחרשת משלם את הצער בלבד אבל המפתה את כולן פטור מכולם עד כאן ואיני מבין דבריו דמה תלוי צער ובושת ופגם בקנס דאף על פי שאין להן קנס למה לא יהא להן שאר הדברים. בא עליה ומתה קודם שהעמידו האב בדין פטור כתב הרמב"ם ג' דברים של מפתה וארבע של אונס הם של אב נתארסה אחר שנתפתית אין האירוסין מוציאין מרשות האב והן שלו ואם אין לה אב הרי הן של עצמה והראב"ד כתכ דצער לעצמה דכי היכי דאמרי' בשאר חבלות צערא דגופה לא אקני ליה רחמנא לאב ה"ה נמי הכא אפילו אם יש לה אב ואם לא הספיק האב להעמידו בדין עד שבגרה או ניסת או מת הכל לעצמה אבל אם העמידו בדין ואחר כך בגרה או ניסת כבר זכה בו משעת העמדה בדין והוא שלו ואם מת מורישו לבניו נערה שנתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה לפיכך המאנס אותה חייב והמפתה פטור שמהלה לו וכתב הרמב"ם שהקנס לבד הוא לעצמה אבל צער ובושת ופגם הוא לאביה וא"א הרא"ש ז"ל כתב שהכל לעצמה אין אדם משלם קנס ע"פ עצמו אלא ע"פ עדים לפיכך האומר אנסתי או פתיתי בתו של פלוני אינו משלם קנס אבל משלם צער ובושת ופגם כתב הרמב"ם אם הבת תבעתו ואומרת אנסת או פתית אותי והוא אומר לא היו דברים מעולם הרי זה נשבע שבועת היסת שאילו הודה היה משלם בושת ופגם וצער ע"פ עצמו אמרה לו אנסת אותי והוא אומר לא כי אלא פתיתי הרי זה נשבע שבועת התורה על דמי הצער ומשלם בושת ופגם שהרי הודה במקצת הטענה והראב"ד כתב שהצער לעצמה דצער דגופה אקני ליה רחמנא הלכך אינו מודה במקצת דהנך ג' דברים דאביה נינהו ומה שהודה לאביה הודה ומה שכפר לה כפר ועוד אם טען אביה טענת שמא הוא. אונס ומפתה דנין אותו בג' לפיכך דנין אותו בכל זמן ואפי' שלא בזמן הבית אבל צריך מומחין לפיכך אין דנין אותו בבבל ולא עבדינן בהו שליחותייהו אבל מתקנת הגאונים מנדין אותו עד שיפייס לחבריה וכ"כ הרי"ף מנהג שתי ישיבות אע"פ שאין גובין בבבל מנדין אותו עד דמפייס לחבריה וכד יהיב שיעור מאי דהזי למיתב שרינן ליה לאלתר בין איפייס כין לא איפייס: וכן נשאל מרב צמח גאון אלו נערות שיש להן קנס מהו לגבותו כדי שלא יהא חוטא נשכר ושלא יהו ישראל פרוצים בנזקין והשיב כבר אמרו חכמים אין גובין קנס בבבל אבל כדי שלא יהא חוטא נשכר ושלא יהו ישראל פרוצים בנזקין נהגו חכמים האחרונים לנדותו עד שיפייסו בממון או עד שירבה עליו רעים ויפייסו בדברים כתב א"א ז"ל הנטען על הפנויה יש דעות חלוקות י"א שלא לכנוס משום לזות שפתים וי"א שמצוה לכנוס כדאשכחן באונס ומפתה ולו תהיה לאשה ואני אומר נהי דחייבתו תורה לכונסה אחר שפגמה ה"מ בודאי אבל בקול דעלמא אין להחזיק הקול לפגום שניהם כתב הרמב"ם אני אומר זה שאמרה תורה אל תחלל את בתך להזנותה שלא יאמר אדם הואיל ולא חייבה תורה אונס ומפתה אלא שיתן ממון לאב הריני שוכר בתי הבתולה לזה לבא עליה בממון בכ"מ שארצה או אניח לזה לבא עליה בחנם שיש לאדם למחול וליתן ממונו לכל מי שירצה לכך נאמר אל תחלל את בתך להזנותה שזה שחייבה תורה לאונס ומפתה ממון ולא מלקות כשאירע הדבר במקרה שלא מדעת אביה שדבר זה אינו מצוי אבל אם הפקיר את בתו הבתולה לכל מי שיבא עליה גורם שתתמלא הארץ זימה שנמצא אב נושא בתו ואח נושא אחותו שאם תתעבר ותלד לא יודע כן מי הוא והמכין בתו לכך הרי היא קדשה ולוקה הבועל והנבעלת משום לא תהיה קדשה ואין קונסין אותו שלא קנסה תורה אלא לאונס ומפתה על זו שהכינה עצמה לכך בין מדעתה בין מדעת אביה הרי זו קדשה ואיסור קדשה אחד הוא בין בתולה בין בעולה ולפיכך אמרו חכמים שהיוצא עליה שם רע בילדותה אין לה קנס כמו שביארנו שהרי זו בחזקה שהפקירה עצמה לדבר זה לרצונה המוציא שם רע על בתולת ישראל ונמצא הדבר שקר לוקה ומשלם ק' סלעים כסף לאביה ואם היא יתומה הרי הוא של עצמה והמוציא שם רע על הקטנה ועל הבוגרת פטור מהקנס וכיצד הוא הוצאת שם רע בא לבית דין ואומר בעלתי כדרכה ולא מצאתי לה בתולים ומביא עדים שזינתה אם זינתה קודם אירוסין פטורה ואין לה כתובה ואם לאחר אירוסין זינתה סוקלין אותה הוזמו עדים לוקה ומשלם ק' כסף אבל אם לא הביא העדים אלא שהעידו מעצמן והוזמו הן נהרגין והוא פטור וכן אם הוציא עליה שם רע שזינתה שלא כדרכה והוזמו פטור לא בעל ואפילו אם בעל אלא שלא בעל כדרכה והוציא עליה שם רע אפילו שנבעלה כדרכה והוזמו עדיו אינו חייב אלא מכות מרדות מדרבנן ועוד יש בו דינין הרבה ואין רצוני להאריך בהן לפי שאינו נוהג עתה שאין דנין אותו אלא בב"ד של כ"ג:

1 ספר מצוות גדול פתח ↗

כבר א בארנו במ"ע נ"ד שהמאנס את האשה שותה ב בעציצו אפי' היא חגרת או סומא כופין אותו לכנוס וצותה תורה שאינו מוציאה לעולם שנא' לא יוכל לשלחה כל ימיו ומ"מ אין לוקין עליה שהרי נתקו הכתוב לעשה ולו תהיה לאשה וכל ימיו מוזהר בעמוד והחזר ואם עבר ושלחה בגט כופין אותו להחזיר:

1 ספר החינוך פתח ↗

שֶׁלֹּא יְגָרְשֶׁנָּה כָּל יָמָיו – שֶׁנִּמְנַע הָאוֹנֵס מִלְּגָרֵשׁ אֲנוּסָתוֹ לְעוֹלָם, וְעַל זֶה נֶאֱמַר דברים כב כט תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו. מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. וּקְצָת דִּינֶיהָ וְכָל עִנְיָנָהּ, כָּתוּב בְּמִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלּוֹ שֶׁבְּסֵדֶר זֶה מצוה תקנז, וְקָחֶנּוּ מִשָּׁם. וְזֶה הַלָּאו אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּמַסֶּכֶת מַכּוֹת טו, א שֶׁכְּבָר קְדָמָהוּ עֲשֵׂה, וְהָעֲשֵׂה הוּא מָה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה. וְשָׁם נֶאֱמַר, אוֹנֵס שֶׁגֵּרַשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אִם יִשְׂרָאֵל הוּא מַחְזִיר אוֹתָהּ וְאֵינוֹ לוֹקֶה, לְפִי שֶׁכְּבָר נִתְקַן הַלָּאו בַּעֲשֵׂה שֶׁקְּדָמוֹ, שֶׁהֲרֵי הִיא לוֹ לְאִשָּׁה, וְאִם כֹּהֵן הוּא הָאוֹנֵס וְגֵרְשָׁהּ לוֹקֶה וְאֵינוֹ מַחְזִיר אוֹתָהּ, שֶׁהֲרֵי כֹּהֵן אָסוּר בִּגְרוּשָׁה, וּמִכֵּיוָן שֶׁגֵּרְשָׁהּ אֵינוֹ רָאוּי לְהַחֲזִירָהּ עוֹד, לְפִיכָךְ הוּא לוֹקֶה. וְדַע שֶׁאִם הָיָה יִשְׂרָאֵל וְגֵרַשׁ אֲנוּסָתוֹ וּמֵתָה קֹדֶם שֶׁיַּחְזִירֶנָּה אוֹ שֶׁנִּשֵּׂאת לְאַחֵר שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יָכוֹל עוֹד לְקַיֵּם הָעֲשֵׂה, לוֹקֶה עַל כָּל פָּנִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא לֹא בִּטֵּל הַלָּאו בְּיָדוֹ מַמָּשׁ אֶלָּא שֶׁנִּתְבַּטֵּל בְּסִבָּה חַיָּב מַלְקוּת, מִכֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל עוֹד לְקַיֵּם הָעֲשֵׂה, כְּמוֹ שֶׁהוּא הָעִקָּר אֶצְלֵנוּ, אֵצֶל קִיְּמוֹ וְלֹא קִיְּמוֹ, כַּאֲשֶׁר כָּתַבְתִּי בְּסֵדֶר זֶה, בְּמִצְוַת שִׁלּוּחַ הַקֵּן בַּלָּאו שֶׁלּוֹ מצוה תקמד.

« ספר מצוות קטן קפ״ו ספר מצוות קטן קפ״ח »